תביעת נהג משאית לשעות נוספות

ביום ה- 15/05/2016 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק סע"ש 6372-11-13 ויטלי אהרנוב נ' מסילות הבעש"ט בע"מ (מותב בראשות כבוד השופטת מיכל פריימן).

העובד הועסק כנהג משאית אצל הנתבעת החל מיום 30.07.2012 ועד ליום 15.07.2013.
העובד טען כי במשך כל תקופת עבודתו לא שולמו לו גמול בגין השעות הנוספות בהן עבד, ובנוסף לא הופרשו לו תשלומי פנסיה לגמל, וכן כי נוכו משכרו 800 ₪ עבור החזר עלות קורס הכשרה בניגוד לדין וכי יש להשיבם.

לטענת הנתבעת, מכיוון שהתובע עבד במשך מרבית הזמן מחוץ לחצריה, נמנעה ממנה האפשרות לפקח על שעות עבודתו ועל זמני ההפסקה אותם נטל התובע במהלך יום העבודה, ועל כן מתקיים החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה,  ומכאן כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לא חלות על התובע.
לחלופין טענה הנתבעת כי כנהוג בענף ההובלה, לתובע שולמה מידי חודש פרמיה שהגיע עד לגובה של 60% משכרו, אשר היוותה תחליף הגמול לשעות הנוספות בהן הוא עבד, ולכן אינו חייבת לתובע תשלום בגין שעות נוספות.
 בית הדין קבע כי מכיוון שהתנהל רישום של שטרי המטען אותם הוביל התובע אשר בהם צוינו שעות הטעינה והפריקה של המטענים, וכן בגין העובדה כי במשאית שבה נהג התובע הותקנו מכשיר טכנוגרף ומכשיר איתורן אשר באמצעותם ניתן לבדוק אם הרכב נמצא בעצירה או בנסיעה, את מרחק הנסיעה, מהירותה וזמן הנהיגה הכולל ברכב, וכן בגין העובדה שהנתבעת היתה בקשר טלפוני עם התובע במהלך היום, הרי שלנתבעת היתה אפשרות לפקח על עבודת התובע ולכן חלות עליו הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.

בנוגע להיקף שעות העבודה של התובע, קבע בית הדין כי מכיוון שהנתבעת לא ניהלה פנקס שעות עבודה כמתחייב מסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ולאור העובדה כי תיקון 24 לחוק הגנת השכר קובע כי נטל ההוכחה  שעובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת מוטל על המעסיק, יש לקבל את חישוב היקף שעות העבודה כפי שהוגש על ידי התובע בניכוי שעה אחת ביום אשר בה כלולים זמני ההנעה של המשאית, הדרך של התובע מביתו ואליו בתחילת ובסיום יום העבודה והפסקה לאכילה/התרעננות.

בנוסף, בית הדין קיבל את טענת הנתבעת כי ההסדר שנקבע בהסכם הקיבוצי בענף ההובלה בעניין תשלום פרמייה במקום תשלום שעות נוספות אומץ על ידה והוחל על התובע, אך עם זאת פסק כי אין לראות בפרמיה ששולמה לתובע כתשלום במקום גמול השעות הנוספות המגיעות כדין, אלא כתשלום "על חשבון" התמורה בגין השעות הנוספות שמגיעה לתובע.

משכך נקבע כי ככל שתשלומים אלו כיסו את הגמול המגיע לתובע הרי שדין תביעתו בנושא להידחות, וככל שהתשלומים כיסו את המגיע באופן חלקי בלבד, על הנתבעת יהיה לשלם לתובע את ההפרשים המגיעים לו.

בית הדין פסק כי לאור קביעתו כי רכיב הפרמיה היווה תשלום עבור שעות נוספות, וכן לאור הגדרת "השכר המשולב" בצו ההרחבה בענף ההובלה, הרי שאין לכלול את רכיב הפרמיה בחישוב ערך שעת עבודה של התובע לעניין השעות הנוספות המגיעות.
לאחר שחישב בית הדין את ערך שעת עבודתו של התובע לפי האמור לעיל, פסק בית הדין כי התובע קיבל למעשה את כל המגיע לו תמורת השעות הנוספת שביצע, והנתבעת לא חייבת לו תשלום בגין שעות נוספות ודין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
לעניין התביעה בגין ניכוי עלות ההשכרה משכרו של התובע, קבע בית הדין כי מכיוון שהנתבעת לא הציגה כל ראייה אשר תתמוך בטענתה כי התובע התחייב לתקופת עבודה מינימאלית לאחר סיום ההכשרה ואחרת תנוכה העלות משכרו, יש לקבל תביעה זו ועל הנתבעת להשיב לתובע סך של 800 ₪ אשר נוכה משכרו. עם זאת פסק בית הדין כי לאור העובדה כי רכיב התביעה בגין השעות הנוספות אשר היה הרכיב המרכזי בתביעה זו נידחה, סכום זה יקוזז כנגד הוצאות הנתבעת.
בית הדין קבע כי דין התביעה בגין רכיב ההפרשה לפנסיה להידחות, וזאת מכיוון שהנתבעת דאגה להעביר את הסכום שנתבע לקרן הפנסיה של התובע.
לסיכום: מדובר בפסק דין מעניין אשר בית הדין קובע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל נהג משאית וזאת עקב אפשריות הרבות אשר היו למעסיקה לפקח על שעות עבודותו. כמו כן נקבע כי תשלומי הפרמיה ששולמו לעובד שולמו כתשלום במקום גמול שעות נוספות ומכיוון שתשלומים אלו כיסו את מלוא הגמול אשר הגיע לתובע, דין תביעתו לגמול שעות נוספות להידחות.