יחסי עובד מעביד בין אולם אירועים למשגיח כשרות
ביום ה- 20/08/2015 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתיק ע"ע 59799-12-13 קאלה ארועים בע"מ נ' שלמה פרל והמועצה הדתית חיפה.
מדובר בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה שבו חויבה החברה לשלם למשגיח תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו בשירותה וסיומה.
החברה מנהלת שני אולמות אירועים בחיפה.
המועצה היא הגוף המוסמך על פי החוק לטפל במתן שירותי דת באזור חיפה.
המועצה ממנה את משגיחי הכשרות ומציבה אותם לעבוד בבית עסק או באולם אירועים. המועצה גם קובעת את שעות עבודתם של משגיחי הכשרות, ימי עבודתם ואת שכרם. משגיחי הכשרות חייבים ליידע מראש את המועצה על כוונתם לקחת ימי חופשה מעבודתם ואז המועצה אמורה לספק לבעל העסק משגיח אחר.
בעל עסק המעוניין לקבל תעודת כשרות, חייב לקבל את תכתיבי המועצה, הן ביחס להעסקת משגיח הכשרות שהמועצה ממנה, הן ביחס לגובה השכר שעליו לשלם לו והן ביחס לשעות העבודה שבהן על משגיח הכשרות לשהות בבית העסק. בעל העסק אינו רשאי להתערב בעבודתו של משגיח הכשרות או באופן ביצועה. הוא גם אינו רשאי לפטרו ללא הסכמת המועצה.
המשגיח הוצב כמשגיח כשרות בחברה, מיום 1.7.04 ועד ליום 1.6.11. עבודתו בחברה, בוצעה בין השעות 10:15 ל-12:50 מדי יום פעילות. בנוסף הוצב המשגיח בבתי עסק נוספים.
בין המועצה למשגיח התעוררו חילוקי דעות משנת 2010 ואילך, וזאת לנוכח היעדרויותיו מן העבודה. לפיכך החליטה המועצה להפסיק את עבודת המשגיח בבתי הקפה ובחברה, זאת לאור חובתה לאכוף על המשגיח סדרי עבודה תקינים.
לאור החלטתה זו, ביום 31.5.11 הודיעה המועצה לחברה ולבתי הקפה כי "סר האמון" במשגיח כמי שממלא תפקידו באמונה, ושלחה לשלושה בתי העסק הללו משגיחי כשרות חלופיים במקומו.
בית הדין האזורי קבע כי יחסי העבודה שוררים בין המשגיח לבין בית העסק- החברה, ולא בין המשגיח למועצה. בנסיבות אלה, חויבה החברה לשלם למשגיח תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה.
קיום יחסי עובד ומעביד בין המשגיח למושגח (בית העסק):
החברה הגישה ערעור לבית הדין הארצי וטענה כי בית הדין האזורי שגה בקביעה כי נוצרו בינה לבין המשגיח יחסי עובד ומעסיק. לטענתה, בין היתר, הוכח כי לא היא בחרה במשגיח וכי העסקתו בבית העסק שלה נכפתה עליה על ידי המועצה, ההחלטה לסיים את העסקתו הייתה של המועצה וכך גם ההליכים לסיום העסקתו, תנאי שכרו ושעות עבודתו נקבעו על ידי המועצה, המועצה היא זו שמינתה מחליף למשגיח. לטענתה שימשה החברה אך ורק כ"צינור" להעברת כספים למשגיח.
המשגיח טען כי לפי ההלכה הפסוקה, מעסיקתו היא החברה וכי אין מקום להתערב בקביעות בית הדין האזורי.
המועצה טענה שאין לקבוע קיומם של יחסי עבודה בין המשגיח לבינה, שכן פעולתה בקשר למשגיח נעשתה מתוקף מעמדה כ"רגולטור".
בית הדין הארצי קבע כי חרף המאפיינים המיוחדים של ההתקשרות האמורה, שוררים בין משגיח הכשרות לבין בעל העסק שבו הוא ממלא את תפקידו יחסי עובד ומעסיק, וכי מעמדה של הרבנות באותה התקשרות הוא כמעמד של רגולטור.
בנסיבות אלה קבע בית הדין הארצי כי צדק בית הדין האזורי בקובעו כי בנסיבות העניין יש לראות את החברה כמעסיקתו של המשגיח. למרות מעורבות המועצה בכל הנוגע להתקשרות שבין החברה לבין המשגיח, אין לראות בחברה כמי ש"יוצאת מן התמונה" בכל הנוגע להעסקתו של המשגיח ובדין נפסק כי היא מעסיקתו של המשגיח.
באשר לשאלה האם יש לראות במועצה מעסיקה נוספת של המשגיח במשותף לחברה נקבע כי עד כה נדחו טענות לקיומם של יחסי עובד ומעסיק בין משגיחי כשרות ובעלי תפקידים דומים לביו המועצה הדתית, בעיקר מהנימוק שהמועצה הדתית פועלת מתוקף מעמדה בחוק כמפקחת על ענייני הכשרות. אולם, נקבע כי אין מניעה שחרף מעמדה זה תוכר גם המועצה הדתית כמעסיקה של משגיחי כשרות, הכל תלוי בנסיבות העניין.
בית הדין קבע כי אין לו צורך להכריע בשאלה הנ"ל לאור העובדה כי היא אינה דרושה להכרעה בתביעה שהגיש המשגיח.
לאור האמור לעיל, ערעור החברה על קביעת בית הדין האזורי כי שררו בינה לבין המשגיח יחסי עובד ומעסיק- נדחה.
פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת:
החברה טענה כי אין לחייבה לשלם למשגיח פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, שכן הפסקת העבודה הייתה פרי החלטה של המועצה, ולא פרי החלטתה שלה.
בית הדן הארצי קבע כי התקשרות החברה עם המועצה הינה עסקה בעלת יתרונות וחסרונות וכי אין לאפשר מצב שבו תבנית מורכבת זו תגרום לכך שמשגיח הכשרות ודומיו "יפלו" בין הכיסאות.
בנסיבות אלה, ערעור החברה על חיובה לשלם למשגיח פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת- נדחה.
חופשה שנתית:
החברה ניכתה משכרו של המשגיח סכום בסך של 5,245 ₪ זאת בשל יתרת חופשה שלילית של 23.5 ימי חופשה.
בית הדין האזורי חייב את החברה להשיב למשגיח את הסכום שנוכה, שכן הוא לא שוכנע לקבל את רישומי החופשה השנתית בתלושי השכר שהונפקו למשגיח, זאת בעיקרו של דבר הואיל ועד החברה- מנהלה, לא ידע להסביר קשיים שהתעוררו בקשר לרישום חשבון עובר ושב של החופשה בתלושי השכר של המשגיח.
החברה טענה כי המשגיח הודה במפורש כי הוצא לחופשות מרוכזות, כדרך שנעשה בענף, קרי- בימים שבהם אולמות השמח אינם פועלים, כגון בימי חג הסוכות, חג הפסח, ימי ספירת העומר ותשעת הימים בחודש אב. לטענת החברה, ניכוי זה קיבל ביטוי במפורש בתלושי השכר, שלפי קביעת בית הדין האזורי עצמו, היוו את פנקס החופשה.
בית הדין קבע כי מעיון בתלושי השכר עולות מספר בעיות: למשל בגין שנת 2004 כלל לא נזקפו למשגיח ימי חופשה ועוד.
כמו כן, נקבע כי כעולה מגרסת החברה יתרת החופשה השלילית שנצברה למשגיח היא פרי הוצאת העובדים לחופשות מרוכזות במועדים שבם אולמות השמחה אינם פעילים. בית הדין קבע כי בנסיבות שבהן עובד צובר יתרת חופשה שלילת בשל צרכי העבודה, מתעורר קושי בקיזוז היתרה השלילית. שכן, משמעות הדבר היא, הלכה למעשה, הוצאת העובד לחופשה ללא תשלום וחיובו להשיב שכר, חרף היותו מוכן ומזומן לעבודה. הוצאת עובד חופשה ללא תשלום מחייבת תום לב והסכמה בהסכם קיבוצי או עם העובד. הסכמה שכזו לא הוכחה במקרה של המשגיח.
לאור האמור ערעור החברה בקשר להחזר ניכוי שבוצע בגין לחופשה שנתית- נדחה.
לסיכום
מדובר בפסק דין של בית הדין הארצי המהווה הלכה מנחה. במסגרת פסק הדין נקבע מפורשות כי על אף מערכת היחסים המורכבת המתוארת לעיל, יחסי עובד ומעביד מתקיימים בין המשגיח לבית העסק ולא בין המשגיח למועצה. בין הדין העיר למעלה מן הצורך כי ייתכן וייקבע כי המועצה הינה מעסיק במשותף ואולם לא הכריע בסוגיה דנא במסגרת פסק הדין. כמו כן, בית הדין קבע כי לא ניתן לקזז לעובד יתרת חופשה שלילית, כאשר הסיבה לצבירות אותה יתרה היא הוצאת העובדת לחופשה כפויה על ידי המעסיק על אף שהעובד מוכן ומזומן לעבוד בימים אלו.
