ביום ה- 08/02/2015 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק ס"ע 51771-03-11 יונית אורמן נ' הדוד- קרי בתי קפה ומסעדנות בע"מ ואח' (כבוד השופטת קרן כהן).
העובדת עבדה בתפקיד מלצרית במסעדת "קפה ג'ו" בטייל העיר בת ים.
העובדת עבדה במסעדה שלוש תקופת עבודה שאינן רצופות, עד להתפטרותה.
העובדת הגישה כתב תביעה במסגרתו דרשה זכויות שונות בגין תקופות עבודה וסיומן. הרכיב העיקרי שנתבע הוא תשלום שכר מינימום עבור כל תקופת עבודתה.
המסעדה טענה כי השכר בכל תקופות העבודה היה גבוה משכר מינימום ולכן יש לדחות את התביעה.
העובדת טענה כי לא ניתנה לה הודעה לעובד ולא נחתם עימה הסכם הקובע ששכרה ישולם מתוך התשרים שיתקבלו במשמרות בהן עבדה. עוד נטען כי פרט לתשרים לא שולם לא תשלום נוסף כלשהו. לטענתה, התשרים במשמרת שבה עבדה לא נרשמו ברופה הרושמת או בספי הנתבעת אלא נאספו בכלי מרכזי וחולקו באופן שווה בין המלצרים באותה משמרת לאחר שהופחת סכום בשיעור של 20% ששולם לאחראי המשמרת. העובדת הוסיפה כי היו פעמים שבהם הגיעה למסעדה והמתינה כשלוש שעות לפני הכניסה למשמרת ואם היו לקוחות מעטים נשלחה לביתה ללא רישום שעות אלה ולא קבלת תמורה בעדן. העובדת הוסיפה כי תלושי השכר אינם משקפי את שעות עבודתה ואת התשלומים ששולמה לה בפועל וכי הם ניתנו לה רק לאחר סיום עבודתה. עוד נטען כי המסעדה לא הציגה את הרישומים בדבר תשלום תשקים בסכום 26 ש"ח נטו לשעה כטענתם, וזאת למרות שניתנה להם אפשרות להעתיקתם.
המסעדה טענה כי שכר העובדת שולם מתוך התשרים שהתקבלו במשמרות שבהן עבדה. נטען כי כל התשרים הוכנסו לכלי מרכזי וחולקו בתום המשמרת. עוד נטען כי סכום התשרים ששולם היה גבוה משכר המינימום ולא פחות מסכום של 26 ש"ח נטו לשעה. אם שולם סכום הנמוך מ- 26 ש"ח נטו לשעת עבודה, המסעדה השלימה את ההפרש במשמרת הבאה מתוך "קופה קטנה". לטענת המסעדה התשרים ששולמו לעובדת מהווים שכר עבודה וסכומם היה גבוה משכר המינימום, אין היא זכאית לתשלום שכר מינימום. המסעדה אף הוסיפה וטענה כי במסגרת הליך פלילי שתנהל כנגדם נתפסו כל ספרי המסעדה לרבות ספרי הטיפים והקופה הרושמת וכי למרות שהמשטרה הסכימה שיעתיקו את המסמכים מתוך חומר החקירה, מסמכים אלו לא היו בין החומרים שהועמדו להעתקה.
עוד נטען כי העובדת לא הציגה רישומים שערכה בעצמה כפי שטענה לראשונה בעדותה. בנסיבות אלה, נטען כי משלא הוכחה מתכונת עבודה קבועה אין לקבל את תביעת העובדת לתשלום כלשהו.
בית הדין קבע כי העובדת זכאית לתשלום שכר מינימום עבור תקופת עבודתה מכיוון שהוכח כי לא התקיימו התנאים שנקבעו בהלכות בית הדין לעבודה ובפרט פסק הדין בעניין ד.ג.מ.ב. מסעדות בע"מ נ' מלכה וכן מכיוון שהוכח כי לא התקיימה תכליתו של חוק שכר מינימום.
ראשית, בית הדין קבע כי הוכח שהעובדת לא קיבלה שכר עבור שעות שעות עבודה, שכן היו מקרים שבהם התייצבה העובדת לעבודה ובמקרים שבהם פקדו את המסעדה לקוחות מעטים הייתה נדרשת להמתין כשלוש שעות ואם לא הגיעו לקוחות רבים, נשלחה לביתה, ללא רישום שעות אלה וללא קבלת תשלום בגינן.
שנית, נקבע כי הסכום ששולם למלצרים בכל משמרת חולק באופן שווה ביניהם לאחר שהופחת שיעור של 20% מהסכום וזאת ללא קשר למספר שעות העבודה באותה משמרת.
בית הדין התרשם מעדויות הצדדים כי התשלום ששולם למלצרים בסיום המשמרת לא שולם לפי שעות העבודה שעבדו בפועל אלא לפי התשרים שהתקבלו באותה משמרת וללא קשר לשעות העבודה שעבדו בפועל. מכאן שלא הוכח שהמסעדה וידאה ששולם לעובדת שכר מינימום עבור עבודתה, שכן התשלום שולם מסכום התשרים שהתקבל בכל משמרת שבה עבדה כאשר שעות העבודה כלל לא נבדקו.
שלישית, נקבע כי המסעדה לא הציגה מסמכים המתעדים את סכומי התשרים ששולמו לעובדת בסיום כל משמרת ולא הוכיחו שניהלו פיקוח על שכרה וודאי שאינו נמוך משכר המינימום. כמו כן נקבע כי המסעדה הייתה יכולה להעתיק מסמכים אלה מתיק החקירה במשטרה ולא עשתה כן ועל כן יש לזקוף את אי הצגת המסמכים לחובתם.
רביעית, לא הוכח כי שולם לעובדת גמול עבור עבודה במנוחה שבועית ובחגים. מהעדויות עולה כי גם בשבתות בוחגים שולם שכר לפי תשרים ושבמועדים אלה לא הובטח שכר גבוה מה"שכר הרגיל" שנטען ששולם למלצרים.
חמישית, הוכח כי לא התקיימו התנאים הנדרשים בפסק דין מלכה על מנת שתשרים ששולמו על ידי לקוחות המסעדה יחשבו שכר עבודה כמשמעותו בשכר מינימום:
א. המסעדה לא הציגה הסכם עבודה עם העובדת ולפיו שכרה יכלול את התשרים שיתקבלו מלקוחות המסעדה וששכרה יהיה בשיעור שכר המינימום בתוספת יתרת התשרים וזאת לאחר שיובטח שכר מינימום עבור כל שעות העבודה.
ב. המסעדה לא התייחסה לתשרים שהתקבלו מלקוחות המסעדה כאל הכנסות המסעדה. התשרים לא נכנסו לקופת המסעדה.
ג. לא הוכח כי התשלומים שקיבלה העובדת בסיום כל משמרת לא פחתו משכר המינימום.
ד. תלושי השכר של העובדת אינם משקפים את שעות העבודה שביצעה בפועל ואת התשלומים ששולמו לה ואשר נרשמו בספר התשרים.
לאור האמור לעיל קבע בית הדין כי אין לראות בתשרים ששולמו לעובדת ואשר לא הובאו במסגרת תלושי השכר כשכר עבודה. עם זאת, קבע בית הדין כי אין חולק שהעובדת קיבלה לכל הפחות את הסכומים שפורטו במסגרת תלושי השכר וכי המסעדה העבודה תשלומים לרשויות השונות על יסוד אותם תלושים ולפיכך יש להביא סכומים אלה בחשבון.
בנסיבות אלה קיבל בית הדין את תביעת העובד וקבע כי יש לחייב את המסעדה בתשלום שכר מינימום עבור שעות עבודתה בקיזוז התשלומים שתועדו בתלושי השכר.
לסיכום: מדובר בפסק דין חשוב, במסגרתו בית הדין חוזר ומציין מהם התנאים להכרה בתשלום הטיפים כשכר עבודה, כך שאי עמידה בתנאים אלו מזכה העובד בקבלת פיצוי בגין אי תשלום שכר מינימום למלצרים אשר השתכרו במשך תקופת עבודתם באמצעות תשרים בלבד.
חוזר זה מהווה הסבר כללי והוא איננו מחליף חוות דעת רלוונטיות אשר יש לקבל בכל מקרה לגופו. בכבוד רב דוד בכור, עו"ד
