זיכוי חברה נאשמת בגין אי תשלום מלוא פדיון חופשה

ביום ה- 16/07/2016 ניתנה הכרעת דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בתיק ת"פ 63541-11-14 מדינת ישראל נ' קישורית מענה עסקי בע"מ (כבוד השופטת שרון אלקיים) בעניין אישום בגין אי תשלום מלוא פדיון דמי חופשה לעובד.

מדובר בכתב אישום אשר הוגש נגד חברת "קישורית מענה עסקי בע"מ" לאחר שחקירת משרד הכלכלה בעניינה מצאה כי לא שולם לאחת העובדות מלוא פדיון החופשה.
לאחר ששמע את טענות הצדדים קבע בית הדין כי יש לזכות את הנאשמת, וזאת מן הטעמים כדלקמן:
המאשימה טעתה בחישוב ימי החופשה המגיעים לעובדת– המאשימה ביצעה את החישוב של מספר ימי החופשה המגיעים לעובדת לפי בסיס של עבודה במשרה מלאה (6 ימים בשבוע), על אף שעלה בבירור מהתלושים כי העובדת הועסקה במשרה חלקית בלבד.

המאשימה טעתה בחישוב "מחיר יום חופשה" – המאשימה כללה בחישוב מחיר יום החופשה שעות מעבר להיקף של משרה מלאה, וזאת על אף שהחישוב צריך להיעשות על בסיס היקף משרה מלאה ולא מעבר לכך.

בנוסף קבע בית הדין כי טעתה המאשימה שחישבה את "מחיר יום החופשה" לפי שלושת חודשי העבודה המלאים ביותר וזאת מכיוון שהנאשמת הוכיחה כי העובדת היתה סטודנטית אשר עבדה בהיקף משרה חלקי ומשתנה לאורך כל תקופת העסקתה, והיא זו אשר ביקשה להפחית את היקף העסקתה.
בית הדין קבע כי בנסיבות אלו, על המאשימה היה לחשב את מחיר יום החופשה לפי שלושת החודשים אשר קדמו לסיום ההעסקה ולא לפי שלושת חודשי ההעסקה המלאים ביותר, וזאת מכיוון שתקופה זאת משקפת נכון יותר את היקף המשרה שבו עבדה העובדת בפועל.
במקרה זה מתקיימת ההגנה של "זוטי דברים" – בנוסף על האמור, קבע בית הדין כי לאור העובדה שסעיף 28(א)(2) לחוק חופשה שנתית (אשר כאמור בגינו הוגש כתב האישום) מדבר על אי תשלום פדיון החופשה, שגתה המאשימה שפירשה את החוק באופן מחמיר והגישה כתב אישום בגין אי תשלום חלק מהפדיון.
בית הדין הסביר כי במצב בו מרבית הסכום המגיע בגין החופשה שולם לעובדת במועד, ואילו רק יתרת הסכום שבמחלוקת היא זו שלא שולמה, אין מקום להרשיע את הנאשמת לפי סעיף 28(א)(2).

בנוסף ציין בית הדין כי במידה והמאשימה היתה מוכיחה כי מדובר באישום חוזר או בטעות אשר חלה לגבי כל עובדי הנאשמת, אזי לא היתה קמה לנאשמת הגנת זוטי הדברים.

לכן משלא הצליחה המאשימה להוכיח את העובדות בכתב האישום מעל לכל ספק סביר, ולאור העובדה כי לנאשמת קמה הגנת זוטי דברים, החליט בית הדין כי יש לזכות את הנאשמת.

לסיכום: מדובר בפסק דין מעניין אשר בית הדין קובע כי יש לחשב את "מחיר יום החופשה" של עובד חלקי אשר עבד לאורך כל תקופת עבודתו באופן חלקי ומשתנה לפי שלושת החודשים אשר קדמו לסיום העסקתו ולא לפי שלושת החודשים "המלאים ביותר". בנוסף קובע בית הדין כי במקרים בהם אין בהתנהגות של נאשם מידה של אנטי-חברתיות הנדרשת להרשעה (כמו למשל במקרה דנא בו הנאשמת שילמה דמי החופשה במועד למעט סכום קטן שאופן חישובו היה במחלוקת) תקום לנאשם ההגנה של זוטי דברים, וזאת כל עוד הוכח כי מדובר בהפרה חוזרת או בטעות אשר משפיעה על כלל עובדי הנאשמת.