הנדון: היעדר יחסי עובד- מעביד בין רופא שיניים לקיבוץ ולחברת ביטוח להן נתן שירותים
ביום ה- 01/09/2015 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתיק סע"ש 30539-07-12 מיכאל בוסיק נ' קיבוץ כברי ודקלה חברה לביטוח בע"מ (מותב בראשות כבוד השופטת עפרה ורבנר).
התובע עבד כרופא שיניים, המטפל בחברי הקיבוץ במרפאה שבבעלות הקיבוץ.
ההתקשרות הקשורה למתן הטיפול בחברי הקיבוץ, לרבות התמורה שקיבל התובע עבור הטיפולים שביצע, נעשתה אל מול דקלה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "החברה").
התובע עבד בקיבוץ מחודש אוקטובר 1996 ועד חודש פברואר 2012, מועד בו חדל לטפל בחברי הקיבוץ.
טרם החל ליתן טיפול שיניים לחברי הקיבוץ, זומן לראיון בקיבוץ, במהלכו הוסבר לו באשר לאופי העבודה, וכן הובהר לו, כי התשלום תמורת הטיפולים, יתבצע על ידי חברת הביטוח.
בתאריך 20.8.96 נחתם חוזה ביטח בין הקיבוץ לבין חברת הביטוח שעניינו הענקת שירותי רפואת שיניים לחברי הקיבוץ.
במסגרת הפוליסה נקבע, כי הקיבוץ ידאג להפעלתה של מרפאת השיניים המאושרת על ידי חברת הביטוח וכי רופא השיניים בקיבוץ ייבחר ע"י חברת הביטוח, בהסכמת הקיבוץ.
בתאריך 22.10.96 טרם החל התובע במתן שירותי ריפוי השיניים בקבוץ, חתם התובע על הסכם התקשרות אל מול חברת הביטוח לפיו הוא ינהל את מרפת השיניים בקיבוץ. בהסכם ההתקשרות הודגש כי חברה הביטוח הינה מבטח על פי חוק הפיקוח על עסקי הביטוח, וכי היא מבטחת את חברי הקיבוץ בביטוח שיניים, וההסכם מסדיר את תנאי ההתקשרות בין חברת הביטוח לבין הרופא לצורך מתן שירותי ריפוי שיניים של חברי הקיבוץ מבוטחי חברת הביטוח.
בתמורה למתן טיפולי שיניים שהתובע אמור ליתן לחברי הקיבוץ, הוא אמור לקבל תשלום מחברת הבטוח, וכן הוא אמור להעביר לחברת הביטוח טופסי תביעה של כל מבוטח ובהם פירוט הטיפולים שבוצעו על ידו.
בסוף שנת 2011, הודיע הקיבוץ לחברת הביטוח על סיום ההתקשרות במסגרת הפוליסה ביניהם וכפועל יוצא מכך גם הופסקה ההתקשרות בין התובע לבין חברה הביטוח. התובע המשיך לעבוד פרק זמן קצר ישירות אל מוך הקיבוץ אולם לא עדכן את חברה הביטוח.
בסוף חודש פברואר 2012 נמסר לתובע כי הקיבוץ נמצא בשלבי שינויים כלכליים, ועל כן אין צורך בהמשך קבלת טיפולי שיניים חברי הקיבוץ על ידו.
התובע הגיש תביעה במסגרתו תבע זכויות שונות שהינן פועל יוצא מקביעת קיום של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הקיבוץ וחברת הביטוח.
הקיבוץ והחברה טענו כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבין מי מביניהם, וכי התובע נתן שירותי רפואת שיניים למבוטחי החברה, חברים בקיבוץ, כעצמאי, כאשר בהסכם ההתקשרות בין התובע לבין החברה, נקבע באופן חד משמע העדר קיומן של יחסי עובד ומעסיק, והתובע לא העלה, לאורך השנים, טענה שמערכת היחסים הינה אחרת.
הודגש כי אין מדובר בהעסקה בדבר פיקטיבית, או באמצעות חברת כח אדם, אלא המדובר במערכת יחסים שונה לחלוטין, כאשר לקיבוץ הייתה התקשרות חוזית עם החברה במסגרת פוליסת ביטוח, המסדירה את ביטוח הוצאות ריפוי השיניים של חברי הקיבוץ, והקיבוץ שילם לחברה פרמיה חודשית קבועה במכפלה של מספר מבוטחים ובלא קשר לסכומים ששילמה החברה לתובע, בתמורה לטיפולים שנתן לחברי הקיבוץ.
קיומם של יחסי עובד מעביד:
לצורך הכרעה בסוגיה, בחן בית הדין את הנושאים הבאים:
תחילת העסקת התובע- התובע החל עבודתו במרפאת הקיבוץ, לאחר ראיון עבודה שנערך על ידי רכז הבריאות של הקיבוץ. לאחר שהקיבוץ הסכים לקבל את התובע, סוכמו תנאי מתן השירות בין התובע לבין חברת הביטוח והתובע הסכים לעבוד בהתאם לתנאי חברה הביטוח, כאשר אין מחלוקת שלא נערך משא ומתן בין התובע לבין הקיבוץ בנוגע לתנאי שכרו, וכי עניין זה סוכם מול חברת הביטוח.
אופי ההתקשרות ואופן הבנת הצדדים את ההתקשרות: בית הדין קובע כי בפוליסה נכתב מפורשות כי לא יתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין חברת הביטוח לבין רופא הקיבוץ וכי הרופא רשאי להעניק שירותים רפואיים גם למטופלים אחרים, מעבר לחברי הקיבוץ המבוטחים בחברת הביטוח. כמו כן, נקבע במסגרת הפוליסה כי לא יתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הקיבוץ לבין התובע.
גם בהסכם שנחתם בין התובע לבין החברה נכתב כי אין כוונה ליצור יחסי עובד ומעביד, לא בין רופא השיניים למבוטח ולא בין חברת הבטוח לרופא.
בנסיבות אלה נקבע כי ברור שלא היה בכוונת הצדדים ליצור מערכת יחסי עובד ומעביד בעת התקשרותם.
מבחן ההשתלבות במפעל- בקיבוץ היה חדר אשר שימש כמרפאת שיניים, כאשר הציוד בחדר היה שייך לקיבוץ.
מעבר לטיפולי בחברי הקיבוץ, טיפל התובע גם במטופלי חוץ, וקיבל עבור כך תמורה נפרדת ישירות מהקיבוץ.
בית הדין קבע כי אין כל הבדל באופן שבו סיפק התובע מתן שירותי השיניים לחברי הקיבוץ, או מטופלי החוץ והתובע רואה עצמו כעצמאי בכל הקשור למטופלי החוץ.
גם באשר לשעות עבודת התובע, התובע הוא זה אשר החליט על ימי ושעות עבודתו.
התובע הודיע על היעדרות או על ימי חופשה, אולם הודעה זו לא נועדה לצורך תשלום אלא לצורך ביטול תורים. בית הדין קבע כי גם עצמאי הנותן שירות, צריך לעדכן את קהל מטופליו כאשר נבצר ממנו ליתן טיפול.
אופן התשלום- התובע קיבל שכרו מחברת הביטוח. בתחילה קיבל התובע את שכרו בהתאם לסוג הטיפולים. החל משנת 2000 קיבל התובע את התמורה מחברת הביטוח בסכום חודשי קבוע.
בית הדין קבע כי השינוי באופן התשלום אין בו כדי להפוך את התובע לעובד שכיר והמדובר בשינוי שהיה נוח לתובוע נעשה לאחר פניות התובע.
כמו כן, התובע אשר הוציא חשבונית כנגד התשלום שקיבל, נהג לנכות הוצאות שונות מהכנסותיו ובכך להקטין את סכומי המס שהיה צריך לשלם.
ביצוע העבודה באופן אישי- התובע טען כי העובדה שהעבודה בוצעה על ידו באופן אישי, יש בה כדי להצביע על היותו שכיר.
בית הדין קבע כי הסכם ההתקשרות בין הצדדים קובע כי התובע רשאי היה להביא אדם אחר לביצוע העבודה במקומו.
לאור האמור נקבע, כי לתובע הייתה אפשרות להביא אדם אחר לביצוע העבודה במקומו, לו היה מעוניין בכך, גם אם לא יישם את זה בפועל.
כפיפות מרות ופיקוח- לטענת התובע הוא היה נתון לפיקוח של ועדת הבריאות בקיבוץ.
בית הדין קבע כי התובע אכן היה בקשר שוטף עם הקיבוץ, אולם אין המדובר ביחסי מרות, שכן התובע קבע את ימי ושעות עבודתו, לא נדרש לדווח עם חופשה או על מחלה והדיווח שנדרש התובע להעביר היה דווקא לחברת הביטוח ולא לקיבוץ, על מנת שחברת הביטוח תבחן האם הטיפולים אותם ביצע כלולים בכיסוי הביטוחי של הפוליסה.
סיכויי רווח וסכנת הפסד, וכן תלות כלכלית- לטענת התובע, הוא לא נדרש ליטול סיכונים כלכליים בצורת העסקתו, שכן הקיבוץ סיפק לו את המרפאה, החומרים, וכן שולם לו שכר באופן קבוע מדי חודש על ידי חברת הביטוח.
בית הדין קבע כי לתובע אכן לא הייתה סכנת הפסד, אולם מייעול העבודה והפחתת ימי שעות העבודה מיומיים ליום אחד של 6 שעות, נהנה התובע שכן יכול היה ביום שהתפנה לבצע עבודה נוספת במקום אחר, או במרפאתו הפרטית.
הפן השלילית של המבחן המעורב- האם התובע עבד במסגרת עסק עצמאי- בבעלות התובע מרפאה פרטית בנהרייה. הקיבוץ טען כי התובע לא ערך הבחנה בין מרפאתו הפרטית ובין עבודתו במרפאת הקיבוץ. כך, חלק מהטיפולים לחברי הקיבוץ נתנו במרפאתו הפרטית של התובע, התובע צמצם שעות עבודתו בקיבוץ באופן המגדיל את שעות עבודתו במרפאתו הפרטית, התובע הגיש דוחות כספיים לרשויות המס הכוללים את הכנסותיו ממרפאתו הפרטית, התובע ניכה בדוחות אלה את ההוצאות שהיו לו ללא שנערכה הבחנה בין הטיפולים.
בית הדין קבע כי טענות אלו לא נסתרו על ידי התובע, ולא הובאו ראיות להוכיח אחרת.
טענת חוסר תום לב- בית הדין קבע כי העדר תום לב אין בו כשלעצמו כדי לקבוע את מעמדו של התובע כעצמאי- נותן שירותים, או כשכיר. יחד עם זאת נקבע כי הגשת תביעה לאחר סיום הקשר בין הצדדים, אינה מצביעה על התנהלות בתום לב.
מערכת היחסים בין התובע לחברת הביטוח- בית הדין קבע כי התובע לא השתלב במפעלה של חברת הביטוח. עיסוקה של חברת הביטוח הוא ביצירת קשרים ביטוחים, ולא באספקת שירותי בריאות. גם בהסכם ההתקשרות בין הצדדים נקבע כי אין ולא חלים יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.
לאור האמור לעיל, קבע בית הדין שלא התקיימו יחסי עבודה בין הרופא לקיבוץ ו/או לחברת הביטוח ודחה את התובענה.
לסיכום: מדובר בפסק דין מעניין של בית הדין האזורי. בית הדין בחן את התנאים הקבועים בפסיקה לקיומם של יחסי עובד ומעביד וקבע כי במקרה דנא לאור אופי ההתקשרות בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד.
חוזר זה מהווה הסבר כללי והוא איננו מחליף חוות דעת רלוונטיות אשר יש לקבל בכל מקרה לגופו. בכבוד רב דוד בכור, עו"ד Z:\חוות דעת\עדכון פסיקה- רופא שיניים.docx
